דמיינו שני אנשים.
שניהם בני 30.
שניהם סיימו את אותה הכשרה מקצועית.
לשניהם יש פחות או יותר אותו ניסיון, אותה רמת אינטליגנציה, יכולות דומות ואפילו מוטיבציה דומה בתחילת הדרך.
הם מתחילים לעבוד באותה תקופה, מקבלים הזדמנויות דומות ונכנסים לעולם הניהול כמעט באותו גיל.
עשר שנים לאחר מכן, המציאות שלהם שונה לחלוטין.
האחד מנהל צוות, מתקדם בקריירה, מקבל החלטות בביטחון, יודע להתמודד עם משברים ואנשים רוצים לעבוד איתו.
השני עדיין נאבק על המקום שלו. הוא מרגיש שלא מעריכים אותו, מחליף מקומות עבודה, מתוסכל מהמנהלים שלו ומשוכנע שאחרים פשוט קיבלו הזדמנויות טובות יותר.
איך זה יכול להיות?
אם שניהם התחילו כמעט מאותה נקודה, עם אותם כישורים, מה יצר את הפער?
התשובה נמצאת בדרך כלל לא בכישרון הראשוני, אלא במה שכל אחד מהם עשה עם הכישרון שהיה לו.
הצלחה אינה נקודת פתיחה – היא סדרה של החלטות
אחת הטעויות שאנחנו עושים כאשר אנחנו מסתכלים על אנשים מצליחים היא לחשוב שההצלחה שלהם הייתה כמעט בלתי נמנעת.
אנחנו רואים מנהל בכיר וחושבים: "הוא פשוט טוב בזה".
אנחנו רואים יזם מצליח וחושבים: "היה לו רעיון טוב".
אנחנו רואים אדם שהתקדם במהירות ואומרים: "הוא הכיר את האנשים הנכונים".
לפעמים זה נכון.
אבל בהרבה מקרים, ההבדל נבנה במשך שנים באמצעות מאות החלטות קטנות שאף אחד לא ראה.
האדם הראשון למד מכל טעות.
האדם השני ניסה להסתיר טעויות.
הראשון ביקש משוב.
השני נעלב מביקורת.
הראשון לקח אחריות גם כשלא היה אשם ב-100%.
השני חיפש את מי להאשים.
הראשון שאל: "מה אני יכול לעשות אחרת?"
השני שאל: "למה זה תמיד קורה לי?"
וזה בדיוק המקום שבו מתחיל הפער.
הראשון הבין שכישורים אינם מספיקים
אפשר להיות מקצוען מצוין ועדיין להיות מנהל גרוע.
אפשר להיות חכם מאוד ועדיין לקבל החלטות גרועות.
אפשר לדעת את העבודה לעומק ועדיין לא לדעת להוביל אנשים.
ניהול דורש מערכת אחרת לגמרי של יכולות.
צריך לדעת להקשיב.
צריך לדעת להציב גבולות.
צריך להתמודד עם עובדים חזקים וגם עם עובדים חלשים.
צריך לקבל החלטות כאשר אין מספיק מידע.
צריך להתמודד עם לחץ.
צריך לתת ביקורת מבלי להשפיל.
צריך לדעת לומר "לא".
וצריך, אולי יותר מכל דבר אחר, להכיר את עצמך.
האדם שהצליח הבין את זה בשלב מוקדם.
הוא לא אמר: "אני כבר יודע לנהל".
הוא אמר: "אני צריך ללמוד איך לנהל".
לכן הוא קרא, שאל, התייעץ, למד ממנהלים אחרים, ניסה שיטות חדשות ובעיקר היה מוכן להודות שהוא עדיין לא יודע הכול.
השני נשאר עם אותה תפיסה שהביאה אותו לתפקיד הראשון.
הוא חשב שאם היה עובד טוב, הוא בהכרח יהיה מנהל טוב.
וזו אחת המלכודות הגדולות בקריירה.
ההבדל הגדול: איך הם מגיבים לכישלון?
שניהם נכשלו.
זו נקודה חשובה.
האדם המצליח לא עבר חיים ללא כישלונות. להפך.
גם הוא קיבל החלטות לא נכונות.
גם הוא איבד עובדים טובים.
גם הוא קיבל ביקורת.
גם הוא פספס הזדמנויות.
ההבדל היה בפרשנות.
כאשר משהו השתבש, הוא לא ראה בזה הוכחה לכך שהוא לא מתאים.
הוא ראה בזה מידע.
אם עובד עזב – הוא שאל מה אפשר היה לעשות אחרת.
אם פרויקט נכשל – הוא בדק מה לא עבד.
אם הנהלה דחתה רעיון – הוא ניסה להבין מדוע.
אם קידום לא הגיע – הוא שאל מה חסר לו.
האדם השני חווה את אותו אירוע בצורה אחרת.
עובד עזב? "העובדים של היום לא נאמנים."
פרויקט נכשל? "ההנהלה לא נתנה מספיק משאבים."
הקידום לא הגיע? "כבר החליטו מראש את מי לקדם."
במילים אחרות, אדם אחד הפך כישלון לשיעור.
השני הפך כישלון לסיפור שמסביר למה הוא לא אשם.
אפקט הריבית של ההתפתחות האישית
הפער בין שני האנשים בתחילת הדרך אולי קטן.
אבל הוא הולך וגדל.
נניח שהאדם הראשון משתפר בכל שנה ב-10%.
הוא לא הופך לאדם אחר ביום אחד.
הוא פשוט לומד עוד משהו.
משפר את התקשורת שלו.
מבין טוב יותר אנשים.
לומד לנהל זמן.
לומד לנהל קונפליקטים.
משפר את היכולת שלו לקבל החלטות.
בונה קשרים.
לומד כיצד להציג רעיון להנהלה.
לומד כיצד לנהל משבר.
אחרי שנה אחת ההבדל קטן.
אחרי חמש שנים הוא כבר משמעותי.
אחרי עשר שנים, מדובר בשני אנשים שונים לחלוטין מבחינת היכולת, הביטחון, הניסיון והמוניטין.
זהו אפקט הריבית של ההתפתחות האישית.
לא צריך להיות גאון.
צריך להשתפר באופן עקבי.
האדם המצליח לא חיכה שיזהו אותו
אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בין אנשים שמתקדמים לבין אנשים שנשארים במקום הוא מידת האחריות שהם לוקחים על הקריירה שלהם.
האדם הראשון לא חיכה שהמנהל שלו יגיד לו מה ללמוד.
הוא לא חיכה שהחברה תשלח אותו לקורס.
הוא לא חיכה שמישהו ייתן לו הזדמנות.
הוא חיפש אותה.
הוא אמר לעצמו:
"אם אני רוצה להיות מנהל טוב יותר, אני צריך ללמוד."
"אם אני רוצה תפקיד בכיר יותר, אני צריך להבין מה דורשים ממנו."
"אם חסרה לי יכולת, אני צריך לבנות אותה."
זו גישה שונה לחלוטין.
האדם השני חיכה.
חיכה לקידום.
חיכה להכשרה.
חיכה להכרה.
חיכה שהמנהל ישים לב.
חיכה שמישהו ייתן לו הזדמנות.
וככל שהשנים עברו, התסכול שלו גדל.
גם אומץ משחק תפקיד
יש אנשים מוכשרים מאוד שלא מתקדמים משום שהם מפחדים לזוז.
הם מפחדים להיכשל.
מפחדים לקבל תפקיד גדול יותר.
מפחדים להגיד את דעתם.
מפחדים להתמודד עם מנהל בכיר.
מפחדים להחליף מקום עבודה.
מפחדים ללמוד תחום חדש.
מפחדים שאולי יגלו שהם לא מספיק טובים.
האדם הראשון למד לחיות עם הפחד.
לא משום שהוא לא פחד.
אלא משום שהוא לא נתן לפחד לנהל אותו.
הוא לקח סיכונים מחושבים.
לפעמים הצליח.
לפעמים נכשל.
אבל בכל פעם הוא הגדיל את גבולות היכולת שלו.
בניהול, אנשים זוכרים איך גרמת להם להרגיש
יש עוד הבדל משמעותי.
אפשר להגיע לתפקיד ניהולי בזכות מקצועיות.
אבל אי אפשר להישאר מנהל מצליח לאורך זמן רק בזכות מקצועיות.
עובדים זוכרים אם המנהל שלהם הקשיב להם.
הם זוכרים אם הוא נתן להם קרדיט.
הם זוכרים כיצד הגיב לטעות.
הם זוכרים אם הוא היה שם ברגעים קשים.
הם זוכרים אם הוא ידע להגן על הצוות מול ההנהלה.
והם זוכרים גם מנהל שגרם להם לפחד לדבר.
האדם הראשון הבין שהעובדים שלו אינם משאבים.
הם בני אדם.
לכן הוא השקיע באמון.
הוא לא ניסה להיות המנהל שהכי מפחדים ממנו.
הוא ניסה להיות המנהל שאנשים רוצים להצליח עבורו.
וזה הבדל עצום.
ומה לגבי מזל?
כמובן שמזל קיים.
אי אפשר להתעלם מזה.
יש אנשים שפגשו את האדם הנכון בזמן הנכון.
יש מי שקיבלו הזדמנות יוצאת דופן.
יש מי שנכנסו לחברה שצמחה במהירות.
יש מי שקיבלו ירושה או גב כלכלי.
יש מי שפשוט היו במקום הנכון בזמן הנכון.
אבל יש הבדל בין מזל לבין מוכנות למזל.
כאשר הזדמנות מגיעה, האדם הראשון מוכן לקחת אותה.
הוא כבר למד.
הוא כבר בנה קשרים.
הוא כבר צבר ניסיון.
הוא כבר פיתח ביטחון.
האדם השני אולי רואה את אותה הזדמנות וחושב:
"אני עדיין לא מוכן."
וכך הזדמנות אחת הופכת לנקודת מפנה עבור אדם אחד, בעוד שעבור השני היא אפילו לא נראית כמו הזדמנות.
בסופו של דבר, הפער נבנה מבפנים
שני אנשים יכולים להתחיל עם אותם כישורים.
אבל הם אינם נשארים עם אותם כישורים.
האדם שממשיך ללמוד הופך להיות בעל יכולות חדשות.
האדם שמוכן לקבל ביקורת הופך למודע יותר לעצמו.
האדם שלוקח אחריות הופך לבוגר יותר מקצועית.
האדם שמוכן להתמודד עם פחד מפתח אומץ.
האדם שיודע להקשיב הופך למנהל טוב יותר.
והאדם שמוכן להשתנות נשאר רלוונטי גם כשהעולם סביבו משתנה.
לכן כשאנחנו מסתכלים על אדם מצליח ואומרים "הוא פשוט הצליח בחיים", אנחנו רואים רק את התוצאה.
אנחנו לא רואים את עשר השנים של ההחלטות הקטנות שהובילו לשם.
לא רואים את הלילות שבהם הוא למד.
לא רואים את השיחות הקשות.
לא רואים את הטעויות.
לא רואים את הפעמים שבהן הוא כמעט ויתר.
ולא רואים כמה פעמים הוא בחר לעשות משהו קצת יותר טוב ממה שעשה אתמול.
השאלה החשובה היא לא איפה התחלת
אולי זו המסקנה החשובה ביותר.
נקודת הפתיחה משפיעה.
הכישורים משפיעים.
ההזדמנויות משפיעות.
המזל משפיע.
אבל גם הדרך שבה אדם מגיב לכל אלה משפיעה מאוד.
שני אנשים יכולים לקבל את אותה הזדמנות.
אחד ישתמש בה כדי לבנות את עצמו.
השני יחכה להזדמנות הבאה.
שני אנשים יכולים לקבל ביקורת.
אחד ילמד ממנה.
השני יכעס.
שני אנשים יכולים להיכשל.
אחד ישאל מה אפשר ללמוד.
השני ישאל מי אשם.
שני אנשים יכולים להפוך למנהלים.
אחד יראה בניהול מעמד.
השני יראה בו אחריות.
ואחרי עשר שנים, אל תתפלאו לגלות שהם הגיעו למקומות שונים לחלוטין.
כי הצלחה בחיים ובניהול אינה תמיד תוצאה של מי שהיה הכי מוכשר בתחילת הדרך.
לעיתים קרובות היא תוצאה של מי שהיה מוכן להמשיך להתפתח גם אחרי שהפסיקו ללמד אותו.
הפער בין אנשים לא תמיד נוצר בנקודת ההתחלה. הוא נוצר בדרך.
מנהל / בעל עסק? את קורס הניהול שלנו להצלחה ותוצאות, אתה ממש חייב כדי לקפוץ לשלב הבא, כנס עכשיו! לחץ כאן
