בשנים האחרונות משהו נסדק.
לא בבת אחת, לא ברעש גדול – אלא לאט. עוד יום עבודה שנגמר בעייפות שלא עוברת, עוד בוקר שקשה לקום אליו, עוד זום שאתה כבר לא באמת נוכח בו. והרבה אנשים שואלים את עצמם בשקט:
“מה נסגר איתי? פעם זה לא היה ככה.”
אבל האמת? זה לא רק אתה.
יותר ויותר עובדים, מכל תחום כמעט, מצביעים היום על תחושת שחיקה עמוקה. לא עייפות רגילה של סוף שבוע, אלא משהו מתמשך. כזה שלא נעלם גם אחרי חופש, גם אחרי שיחה טובה, לפעמים אפילו לא אחרי חופשה בחו״ל.
וכשמתחילים לפרק את זה – מגלים שלא מדובר באירוע אחד. אלא בצבר.
צבר של שנים שלא נתנו לנו לנשום
נתחיל בקורונה.
תקופה שבה הכל התערבב: בית, עבודה, ילדים, חדשות, פחד. הגבולות נמחקו, וההרגל החדש של “תמיד זמינים” פשוט נשאר איתנו גם אחרי.
ואז, בישראל – מלחמה ארוכה.
לא אירוע נקודתי, אלא מציאות. אזעקות, חדשות כבדות, דאגה למשפחה, חברים במילואים, חוסר יציבות כללי. אתה מגיע לעבודה – אבל הראש בכלל במקום אחר.
וכאילו זה לא מספיק, חוזר שוב ושוב המתח מול איראן.
איום שלא באמת נעלם. כזה שיושב ברקע, גם אם לא מדברים עליו כל יום. הגוף שומע, גם כשהשכל מנסה להתעלם.
ובתוך כל זה – החיים עצמם.
שוק עבודה תחרותי, יוקר מחיה, ציפייה להיות גם הורה טוב, גם בן זוג, גם מקצוען, גם “למצות את עצמך”. אין באמת רגע שבו מותר פשוט להיות עייף.
ואז נכנס ה-AI, ומוסיף עוד שכבה של לחץ
פעם פחדנו מבוס.
היום יש עובדים שמפחדים מאלגוריתם.
טכנולוגיית AI מתקדמת בקצב שלא נותן זמן לעכל. אנשים שואלים את עצמם:
“המקצוע שלי יהיה רלוונטי בעוד חמש שנים?”
“האם אני צריך ללמוד מחדש הכל?”
“ומה אם אני כבר עייף מדי בשביל זה?”
זה לחץ שקט, אבל עמוק.
לא תמיד מדברים עליו בעבודה, אבל הוא שם. במיוחד אצל עובדים טובים, כאלה שאכפת להם. אלה שמרגישים שהם חייבים להישאר רלוונטיים, חדים, מעודכנים – גם כשהם כבר על הקצה.
איך נראית שחיקה אמיתית (לא זו שמצטלמת יפה בלינקדאין)
שחיקה לא תמיד נראית כמו קריסה.
לפעמים היא נראית דווקא כמו תפקוד מושלם – בלי שמחה.
- אין מוטיבציה, אבל ממשיכים כי “צריך”
- חוסר סבלנות לאנשים שפעם היה קל לעבוד איתם
- ציניות, אדישות, או פשוט ריק
- תחושה שאתה משקיע הרבה ומקבל פחות ופחות
- עייפות נפשית שלא קשורה לשעות שינה
והחלק הכי מתעתע?
הרבה אנשים מצליחים “לתפקד” בתוך השחיקה. ואז הם לא מבינים למה הם כל כך מותשים.
אז מה עושים עם זה? (רמז: אין פתרון קסם)
קודם כל – מפסיקים להאשים את עצמנו.
שחיקה היא לא כשל אישי. היא תגובה נורמלית למציאות לא נורמלית.
אחר כך, כמה מחשבות לא פופולריות אבל חשובות:
1. לא כל שחיקה נפתרת בחופש
לפעמים חופשה רק מדגישה את הפער בין איך שהיית רוצה להרגיש – לבין איך שאתה מרגיש בפועל.
2. לא תמיד צריך “למצוא תשוקה”
לפעמים צריך פשוט להוריד עומס, לשנות קצב, או להחזיר גבולות שנשחקו.
3. שיחה אחת כנה יכולה להזיז יותר מעשרה פוסטים מוטיבציוניים
עם מנהל, עם קולגה, עם איש מקצוע – או אפילו עם עצמך.
4. מותר להודות שמשהו כבר לא עובד
גם אם פעם אהבת אותו. גם אם “עשית קריירה מזה”.
נקודת אור קטנה (כי בכל זאת)
אם יש משהו אחד שאפשר ללמוד מהתקופה הזו –
זה שהרבה אנשים מרגישים בדיוק אותו דבר.
העייפות הזו היא קולקטיבית.
וההכרה בה, השיח עליה, והאומץ להגיד “קשה לי” – הם כבר התחלה של שינוי.
לא חייבים פתרון גדול.
לפעמים מספיק רגע של כנות, עצירה קטנה, והבנה עמוקה אחת:
זה לא שאתה נשברת – זה שאתה אנושי.
מנהל / בעל עסק? את קורס הניהול שלנו להצלחה ותוצאות, אתה ממש חייב כדי לקפוץ לשלב הבא, כנס עכשיו! לחץ כאן
גיא בוארון 